עולמנו נוצר על ידי הבורא באופן שבתשתיתו מצויים החסד והעזרה ההדדית, כפי שנאמר: "כי אמרתי עולם חסד יבנה" (תהלים פ"ט, ג'). בכל צעד מחייו נעזר האדם באנשים רבים מאד התורמים לרווחתו במישרין או בעקיפין

הכרת הטוב והבעת תודה כלפי המיטיב לנו נחשבת בתודעתנו כחובה בסיסית. גם את ילדינו אנו מרגילים לומר 'תודה' על צעצוע או ממתק. מכאן מובנת החובה המוטלת עלינו להודות לקב"ה על הטובות שהוא מרעיף עלינו בכל עת ובכל שעה.

עולמנו מקיף מסכת של שפע ממרום המוענק לבריות. מעת יציאת התינוק לאויר העולם ועד יומו האחרון מוקף האדם באינספור חסדים. האיברים המשוכללים שבהם חנן אותנו הבורא, גרמי השמים המאירים לנו, המזון והאוויר המסופקים לנו בקביעות, כל אלו ועוד מחייבים את האדם לחוש בתחושת הודיה לבורא המיטיב לנו תדיר.

החובה הבסיסית להודות על כל הנאה היתה נקודת המוצא שבאמצעותה לימד אברהם אבינו את באי העולם להכיר את ה'. אברהם אבינו נטע אשל בבאר שבע, ושם האכיל והשקה את העוברים והשבים. לאחר שהללו אכלו, שתו והיטיבו את ליבם, הם רצו להודות לו, ואז הסביר להם אברהם שטעות היא בידם כאשר הם סבורים שאכלו משל אברהם. הנאתם באה ממי שאמר והיה העולם, ואליו עליהם להפנות את תודתם.

מידת הכרת הטוב, כאמור, אינה מצטמצמת בתחום יחסי הבריות. ממידה זו יתד ופינה גם להתייחסות לתחום שבין אדם למקום. התחושה של הכרת הטוב אינה מתקיימת לחצאין. ואמנם, חכמינו הדגישו שהכופר בטובתו של חברו, סופו לכפור גם בטובתו של הקב"ה. נקודת המוצא של שלמות עבודת האלוקים היא מידת הכרת הטוב על החסד ועל החיים שהוענקו לנו ממרום.

מאידך, שורשיו של כל חטא נעוצים בכפיות טובה. אילו היה האדם מתבונן במחוייבותו להכיר טובה לבוראו, לעולם לא היה חוטא, וכדברי הנביא (ישעיהו א', ג'): "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן".

כל ימיו מקבל האדם טובות מהקב"ה, והדבר מחייב מסכת ארוכה של הודיה כלפי שמים, וכפי שאמר דוד המלך, נעים זמירות ישראל (תהלים ק"ג, ב'): "ברכי נפשי את ה', ואל תשכחי כל גמוליו".

משה רבינו מביע בקורת קשה על אלו שאינם מכירים בטובה שמרעיף עליהם בוראם: "הלה' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם, הלוא הוא אביך קונך, הוא עשך ויכוננך" (דברים ל"ב, ו').

היהדות מלמדת שהתשתית של חברה מתוקנת היא ההענקה וגמילות החסד מחד גיסא, והכרת הטוב כלפי עושה החסד מאידך גיסא. יסודות איתנים אלו בונים חברה נאמנה וערכית, חברה לשם שמים.

נאמר בתורה (דברים כ"ג, ח'): "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". המצרים עינו את בני ישראל והעבידו אותם בעבודת פרך קשה ביותר. את כל זאת הם פעלו מתוך כפיות טובה כלפי יוסף שהציל את מצרים מאבדון. למרות זאת התורה מזהירה אותנו שלא לתעב אותם כשהנימוק הוא: "כי גר היית בארצו". למרות כל הקשיים, הואיל ובפועל השתמשו בני ישראל באכסניה שהעניקו להם המצרים, חובה להכיר להם טובה ולזכור להם את החסד שהם עשו עם ישראל. צאצאי צאצאיהם של יוצאי מצרים נדרשים להכיר טובה זו עד סוף כל הדורות.

הכרת הטוב היתה גם הסיבה לכך שאת היאור הכה אהרן ולא משה, לפי שמשה היה חייב להכיר טובה ליאור שהגן עליו בקטנותו, ששמר עליו בעת ששמו אותו בתיבה על היאור.

עוד נאמר (שמות ח', י"ב): "ויאמר ה' אל משה, אמור אל אהרן: נטה את מטך והך את עפר הארץ" – "אמר לו הקב"ה למשה: עפר שהגן עליך כשהרגת את המצרי, אינו דין שילקה על ידך". ולכן, אהרן הוא זה שיבצע את מכת כינים.

דברים אלו דורשים הסבר: איזו פעולת הטבה עשו המים והעפר למשה? הן הדומם איננו פועל כלל, והאדם הוא המנצל את סגולותיו לשימושו. ועוד, הרי המים והעפר אינם חשים מאומה, מה היא אפוא משמעותה של הכרת הטוב לדומם?

אלא רואים אנו כי הכרת הטוב אינה מותנית כלל בכוונתיו ובטרחותיו של המטיב. אפילו אם הטובה באה מדומם או מאדם שהתכוון לעשות את הדבר לטובת עצמו, והשני נהנה ממנו רק בדרך אגב, גם אז יש חובה להכיר לו טובה.

מכיוון שקיים חשש שהאדם לא ישכיל לבטא את תחושת ההודיה כראוי, ויותר מכך, עלול הוא לא אחת גם לשכוח חובת הודיה זו, לכן תקנו חז"ל את הלכות ברכות ואת מטבע הלשון של הברכות. באופן זה נוכל לעמוד בכבוד במשימה המוטלת עלינו ולהודות לה' על כל הטוב אשר גמלנו.

לבו של האדם היה צריך להיות מלא בהתפעלות ובהודיה לה' על עולם מלא חסד שברא ה' למענו. לדאבון לב, רואה האדם במקום זאת את כל אלו כחוב טבעי שחייב לו הבורא מרגע בואו לעולם. גאוותו משכנעת אותו שהעולם כולו עומד לרשותו הבלעדית. מסיבה זו מתייחס האדם לכל דבר הניתן לו כאל השבת רכוש אבוד לבעליו החוקיים.

מעתה נבין מדוע כה נדירה היא במחוזותינו מידת הכרת הטוב. אותה גאווה המונעת מן האדם להכיר טובה לבוראו, מתקוממת גם נגד ההכרה בטובה שהוענקה לו על ידי הזולת.

גורם נוסף המונע מאיתנו להכיר טובה לזולת הוא הצורך להכיר בעובדה שאין האדם שולט בחייו ובעתידו באופן בלעדי, אלא יש לו שותפים במרום. הכרת הטוב מחייבת להשיב טובה תחת טובה, וזאת קשה לאדם לבצע.

אם למרות השפע המושפע על האדם, אין הוא חש ברגשות תודה כלפי מיטיבו, הסיבה נעוצה בכך שהוא אינו חש בנפשו שקיבל טובה כלשהי. יתכן שאותו אדם סבור שטובה זו מגיעה לו או חושב שהטובה שהוא קיבל פעוטה היא ואינה ראויה להתייחסות.

האדם אינו מסתפק לעולם במה שבידו ותמיד נשואות עיניו אל מה שעדיין אינו בהישג ידו. אילו ידע אדם זה להעריך כיאות את המוגש לו בקביעות כמתנת חינם מאת הבורא, היה חש מאושר ופיו וליבו היו מלאי תודה.

השלב הראשון הוא הכרה ברורה שקיבלתי טובה, השלב הבא הוא הכרת הטוב בלב, ולאחר מכן תבוא הבעת התודה בפינו ובמעשינו כלפי ה' המיטיב לנו.